סיפור הלידה של אילה

 בס"ד

את ההריון של אילה העברתי בתחושות  מעורבות. הוא הגיע בהפתעה, לקראת אמצע החודש השמיני להריון התחלתי לחשוב על הלידה ובעיקר על דולה. אני יודעת, זה מאוחר מאד, אבל רק אז הגעתי להבנה כי הנה זה קורה, אין דרך אחורה, ועדיף להתכונן לזה.

בלידה הקודמת ילדתי בבית חולים רחוק מהבית עם מיילדת פרטית והיו את הסיבות לכך, בכל זאת הייתה זו לידה ראשונה אחרי ניתוח קיסרי ותינוקת קטנה שהוערכה בארבע קילו מכובדים. הפעם החלטתי שאני במקום אחר. כבר עברתי לידה נרתיקית, בתי חולים יחששו פחות ליילד אותי, ואני גם מקווה מאד שהפעם הערכת המשקל של התינוקת שלי תהיה נמוכה מארבע קילו.

התחלתי לברר על דולות באזור ירושלים. קבלתי המלצות ומספרי טלפון אבל משום מה גם אלו ששמען הלך למרחוק לא בדיוק נתנו לי את התחושה אותה חיפשתי. אחרי כמה טלפונים מעצבנים הבנתי גם מה אני מחפשת. אני לא רוצה רק ידע מקצועי וכלים אלא גם, חשוב לי לא פחות, העידוד הנפשי והתחושה שאני מצפה לקבל מהדולה שלי.

אני יודעת שבלידה הקודמת נתקעתי באמצע, לקחתי אפידורל כי התפתחה בצקת והרגשתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לעזור לעצמי להתקדם. התחושה שלי אחרי הלידה הייתה קשה מאד. הפעם ידעתי לזהות את הצורך שלי לקבלת תמיכה נפשית ורגשית עוד במהלך החיפושים אחרי דולה.

במהלך שוטטות באינטרנט בין אתרים וכתבות על דולות הגעתי לאתר של רוית. רוית כתבה על עצמה כמה מילים, העלתה סרטון לידה ותמונה. לא היה שום דבר מיוחד במה שקראתי וראיתי אבל משהו ברווית גרם לי להרים את הטלפון ולהתקשר אליה.

השיחה איתה הייתה נעימה מאד. היא שמעה ממני על הלידה, כששמעה שאני דתיה הוסיפה סיפור על לידה של זוג דתי שלוותה ועל ההבנה שלה לגבי ההלכות הקשורות ללידה ואז כשדברנו על התאריך היא אמרה: מצטערת, אני תפוסה. יש לי כבר 4 לידות בחודש הזה ואני לא לוקחת יותר מארבע...

זו הייתה בשבילי אכזבה. בקושי הכרנו אבל הרגשתי שהיה יכול להיות פה משהו ואחרי שסיימתי את הטלפון בהבטחה שלה שתבדוק לגבי אחת היולדות שלה אם הולכת לניתוח בסופו של דבר התקשיתי להרדם.אני זוכרת שבעלי שאל בפליאה: "אבל למה את כל כך מתאבלת, רק התחלת לחפש תומכת, אז מה אם היא תפוסה, יש הרבה אחרות". אבל אני כבר הרגשתי שמצאתי את המלווה שלי.

אחה"צ כשאני בין פגישה לפגישה בעבודה אני מקבלת SMS  מרוית שאומרת היא פנויה ללידה נוספת ואם אני עדיין מעוניינת אני יכולה להתקשר. וואו! איזה כייף! חזרתי לרווית וקבענו להיפגש פעם ראשונה פגישה שלא תחייב אותי עדיין רק כדי להכיר קצת ולהבין האם אנחנו אכן הולכות על זה יחד. התחושה שקבלתי מרווית כל הזמן הייתה שאני אבדוק מה טוב בשבילי ואעשה את הבחירות המתאימות בלי שום לחץ מצידה, מה שגרם לי כמובן לרצות מאד לקבל את הליווי המתחשב שלה בלידה שלי.

תוך כדי שאנחנו מתכננות את המפגש הרשמי הבא שלנו אני נכנסת לתשיעי ולילה אחד אני מתעוררת מצירים מוקדמים שמכניסים אותי להיסטריה. למחרת אני מרימה טלפון לרוית ואומרת לה: "החלטתי שאני לא צריכה דולה. אני רועדת מלידה, אני לא יכולה לחשוב על מה שהולך לעבור עלי. אני רוצה רק לרוץ לבית החולים עם הציר הראשון ולקבל אפידורל עד הסוף". רוית מעודדת אותי לחשוב על התגובה ההיסטרית שלי לצירים. עד עכשיו אמרתי שאני רוצה לידה טבעית

בלי משככי כאבים, שאני יודעת להתמודד עם הכאב, שעשיתי את זה בפעם הקודמת כשהעברתי כמה ימים עם צירים איומים בלי לבקש אפידורל. אבל פתאום אני נשמעת אחרת, הידיים רועדות ואני לא נרדמת בלילות מרוב פחד, לא רוצה לחזור לשם, לא רוצה להיזכר בסיוט הזה. רוית מציעה להגיע כבר למחרת לפגישה שלנו כדי שנוכל לעבוד על מה שעלה פתאום. היא מעודדת אותי ואומרת לי להאמין בגוף שלי שייצר את הצירים האלו כדי להציף את כל התחושות המודחקות מהלידה הקודמת על מנת שאוכל להתמודד איתם לפני שאני מפתחת שוב לידה ונתקעת באותם מקומות. היא גם אומרת לי: "רותי. אין שום ציר לחינם. אם לא ישנת בלילה כי היו לך צירים תדעי שהם חסכו לך זמן מהלידה". וזה משפט שמעודד אותי מאד אחרי הימים הארוכים שעבור עלי בלידה הקודמת עם צירי סרק.

היא מגיעה אלינו הביתה. אני לא מאמינה שהיא נוסעת עד אלי אבל היא אומרת: "אני רוצה להכיר את הדרך כדי שאוכל לעשות אותה גם באמצע הלילה בזמן אמת". אני ובעלי יושבים איתה ערב שלם ומעלים זיכרונות מהעבר ותקוות לעתיד.

יום התאריך חלף. אני הסתובבתי, טיילתי ולא נחתי לרגע, כדי שזה יקרה סו"ס. ובערב ירדו לי המים. למחרת בבוקר יש צירצורים קטנים ואני מנסה ללכת לרפלקסולוגיה כדי לקדם, מה שלא כל כך עובד ואחרי כמה שעות רווית אומרת שהגיע הזמן ללכת לבית חולים. בכ"ז ירדו המים. אני מגיעה להדסה עין כרם על פי המלצתה ושם מתחשבים בבקשתי ולא עושים בדיקה פנימית כדי לא ליצור זיהום מאחר וכבר ירדו המים. רווית איתי כל הזמן. בין בדיקה לבדיקה היא מעודדת, משקה אותי בשיקויים למיניהם ועולה ויורדת איתי את המדרגות.

אני יוצאת עם מלווי המסורים החוצה ומסתובבת איתם באוויר. אני בעד להסתובב שוב כדי להחזיר את הצירים שברחו בינתיים ורוית אומרת לי: לכי לישון. את צריכה לעשות ריסטארט, לצאת מהמצב הזה. תלכי לישון וכשתקומי ננסה שוב. אני מתנגדת אבל אחרי כמה סיבובים שהיא עושה איתי וצירים כואבים שמתחילים שוב אני מרגישה שבאמת אין לי כוח לעמוד על הרגליים. אני עייפה ובא לי רק לשכב במיטה. לפני שאנחנו עולים חזרה למחלקה אני אומרת לרוית: "אין לי כוח לכל זה. אם בבוקר יש שוב בעיות אני רוצה ניתוח. נשבר לי". היא אומרת לי: "רותי, מה שאת מחליטה זה מה שיהיה. רק את יודעת מה טוב לך". אחרי הלידה היא אמרה לי: "בדיוק כשאמרת את זה היה לך ציר רציני ואני חשבתי, הנה זו התינוקת שלך שמסמנת לך: אני לא רוצה ניתוח".

הולכים לישון. רוית על כיסאות במסדרון ובעלי על הכורסא לידי. אני קופצת מהשינה לציר חזק, נעמדת על ארבע במיטה ועוברת אותו איכשהו, ופתאום שורף לי. אני צריכה ללדת.

פתאום רוית לידי, אני שומעת אותה אומרת לי: "תנשמי רותי, פו פופו" אני בוכה לה: "היא לא מרשה לי לדחוף" ונושמת איתה, עוד ציר תוקף אותי כנראה במעלית שמובילה לחדרי לידה ואני חושבת שלא אצליח להתאפק אבל בסוף הנצח הזה שנמשך כנראה 5-7 דק' אנחנו מגיעים לחדרי הלידה. נכנסים לחדר בו הייתי קודם במוניטור וחשבתי שאני הולכת לניתוח, עוברת לי מחשבה בראש שזהו זה, ניתוח כבר לא יהיה כאן בעזרת ה'. הכאב משמח ומרגש אותי, זה החלום שלי שמתגשם, ללדת סוף סוף.

אני כולי שם, בתוך התהליך המופלא הזה והמילים של רוית: "הגוף שלך יודע ללדת, רק את יודעת מה טוב עבורך" נעשות האמת המוחלטת. בחלומותי לא האמנתי שאתפקד כך!

המיילדת המקסימה אומרת לי: "את יכולה ללדת גם על ארבע" מן הסתם היא לא חשבה שיש לה סיכוי גם אם תרצה להתווכח איתי, ואני נעמדת על ארבע, אפילו לא מסכימה להוריד את החלוק שלי שלבשתי כי כבר מרגישה את הלחץ מתחיל שוב. אני לא יודעת אם היו שתיים או שלוש לחיצות. זה היה מהיר מאד אבל אני זוכרת את הלחץ שאולי אלחץ ככה שעה שלמה ושום דבר לא יקרה ובין הגניחות החייתיות שלי אני צועקת: "משהו זז שם? זה עושה משהו?" וכך אני מזמינה את הצוות לעודד אותי ולהגיד לי בדיוק מה שאני צריכה לשמוע: "בטח! את דוחפת נהדר! היא כמעט בחוץ!" אני מרגישה את השריפה שם ממש לפני שהראש יוצא וצועקת: "אני לא מרשה לכם לחתוך אותי! תמרחו לי שמן!" ורוית שולפת את השמן שלה כי הדברים שלי בתיק שנמצא שבע קומות למעלה...

שורף לי נורא ואז הלחץ משתחרר קצת, אני מבינה שהראש יצא, המיילדת אומרת לי להתאפק ורוית נושמת איתי כמה נשימות עד שאני דוחפת עוד טיפה והתנוקת שלי בחוץ, היא יורדת לידיים של המיילדת שאומרת לי, הנה התינוקת שלך, אני מעבירה לך אותה מלמטה, ואני זוכרת שאני מתכופפת ומביטה בחוסר הבנה בגופיף הזעיר והאדום הזה שהיא מושיטה לי בין הרגליים. אני תופסת אותה בידיים רועדות ומתחילה לצעוק, לבכות ולצחוק תוך שאני אומרת שוב ושוב: "אני לא מאמינה! היא בחוץ! אני לא מאמינה! עשיתי את זה! היא פה! את פה!"

אני אסירת תודה לאלוקים שכיוון אותי להגיע לרוית, שגרם לי להתקשר דווקא אליה מכל הדולות ולהזמין אותה להיות איתי בחוויה העוצמתית הזו שאין שניה לה, ולהפוך אותה למציאות שעולה על כל החלומות.

רותי. (מאי 2014)

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now