אומנם עברו כבר 11 שנים מאז אבל אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, הריון ראשון שנמשך כמו נצח ואז בשבוע 42 היא סוף סוף נולדה החליקה לעולם חצי שעה אחרי שהגענו לחדר לידה, המיילדת הפרטית ששכרנו לא הספיקה לעשות כלום, הדולה גם ואפילו בן הזוג שלי שבדיוק התכופף להוציא את שמן השקדים מהתיק לא הספיק כלום, כשהרים את העיניים היא כבר היתה בחוץ. תינוקת קטנה, סקרנית ומושלמת, מסתכלת סביב.

לאחר כמה ימים התחלתי לשמוע את זה מכל הכיוונים איזה מזל היה לך, איזו לידה קלה היתה לך ואני רק רציתי לבכות. הרגשתי קרועה , עצובה, הרגשתי שהרופא שנכנס לחדר בזמן שילדתי ושאל "מי צורח פה ככה" פגע לי בפרטיות. הרגשתי שהמיילדת הפרטית לא באמת היתה שם בשבילי כאשר השליה לא יצאה וכאשר הוכנסתי לפרוצדורה בהרדמה מלאה בוכה ומדממת, הרגשתי שבן הזוג והדולה לא תמכו בי מספיק, הרגשתי שאף אחד לא לוקח בחשבון את כל החודש האחרון של ההריון שבו היו לי כל לילה צירים, ובעיקר הרגשתי שאני לא עומדת בציפיות מעצמי, למה אני כל כך עצובה ומתקשה להתחבר לאמהות אחרי כזאת "לידה קלה".

שנתיים אחר"כ , בעודי בהריון נושאת את בני השני ניתקלתי באשה חכמה, היא היתה הראשונה שכשסיפרתי לה על הלידה היא לא אמרה שהיתה לי לידה קלה אלה הסתכלה לי בעיניים ואמרה שזאת נשמעת לה חוויה לא פשוטה, ואז היא עזרה לי להבין מה היה בלידה, מה היה חסר ולמה אני זקוקה לקראת הלידה הבאה, סוף סוף היה לי מקום לכל הרגשות הקשים.

מאז עברו הרבה שנים, בתי השלישית נולדה ואני הפכתי לדולה, מדריכת הכנה ללידה ומטפלת בקונסטלציה משפחתית, חלק גדול מהעבודה שלי הוא עיבודי לידה, אני נפגשת עם האשה ולעיתים עם בן/בת הזוג שומעת את סיפור הלידה ועוזרת לה לעבד את החוויה בכלים שאני מביאה מעולם ההיפנובירת'נג, מעולם הקונסטלציה המשפחתית ומנסיוני הרב כדולה שליוותה כ-200 לידות. לעיתים העיבוד נעשה לאחר הלידה עצמה, לעיתים העיבוד נעשה לקראת הלידה הבאה ולעיתים הרבה שנים אחריי.